ב"ל 3343/07 אריה קוך נגד המוסד לביטוח לאומי
בתיק זה נדרש בית הדין לשאלה האם פציעתו של התובע מירי בעת שהחנה את מכוניתו כשחזר מהעבודה, הינה תאונת עבודה המקימה זכות לפיצויים. אם יתברר כי המדובר ב"ירי מכוון", אזי ישנה היכרות מוקדמת של התובע עם היורה ועל כן אין זו תאונת עבודה, אם יתברר המקרה כ"ירי בשוגג" אז ניתן לקבוע כי הוא חלק מסיכוני הדרך לעבודה ולהכיר בירי כ"תאונת עבודה".
ביום 7.6.05 סמוף לשעה 20:30 בערב, שב התובע מעבודתו, והגיע להחנות את רכבו מתחת לבית. בטרם הספיק התובע לצאת מהמכונית, בעודו יושב ברכב, הגיחו אלמונים רכובים על אופנוע וירו בו תוך כדי נסיעה. מייד לאחר הירי הם המשיכו בנסיעה מהירה וברחו מהאזור. התובע נפצע מהיריה, והגיש את התביעה למוסד לביטוח הלאומי עבור דמי פגיעה. המשטרה חקרה את האירוע אך לא הצליחה למצוא את זהות היורים וסגרה את התיק.
המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה בטענה שהתקיפה לא ארעה תוך כדי ועקב עבודתו של התובע וכן היא אינה בגדר סיכוני הדרך המקובלים כאמור בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי. בגין דחיית התיבעה הוגשה התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
בית הדין מציין עוד בתחילת פסק הדין כי הוא מקבל את עדותו וגירסתו של התובע כאמינות והן לא נסתרו בראיות או בעדויות מטעם המוסד לביטוח לאומי. בית הדין מכריע כי אין המדובר ב"ירי מכוון", שכן הנתבע לא הוכיח זאת. לא ידוע מי ירה בתובע ומדוע, ואף חקירת המשטרה הביאה למבוי סתום בעניין זה שהובילה לסגירת התיק. אם היה סבור הביטוח הלאומי כי היה מדובר בירי מכוון ולא בטעות בזיהוי, אזי היה עליו להיא ראיות להוכחת טיעון זה. משלא עשה כן, דוחה בית הדין את הטענה על הסף. אשר על כן, נותרה פציעתו של התובע כפגיעה שיש לבחון אם היא בגדר סיכוני הדרך על פי סעיף 80 לחוק.
התובע, קובע בית הדין, הינו אדם נורמטיבי שנורה ליד ביתו על ידי אלמונים שנמלטו רכובים על אופנוע. הוא היה מופתע ונבהל מאוד מהאירוע שתפס אותו ללא כל הכנה מראש. סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי רואה באירוע ארע למבוטח תוך כדי נסיעה או הליכה לעבודה מביתו, או מהעבודה חזרה למקום מגוריו כתאונת עבודה.
בית הדין מסתמך על תיק קודם של בית הדין הארצי (שכאמור מחייב בקביעתו ערכאות נמוכות יותר) אשר פסק כי אדם אשר חזר מעבודתו כשהוא רכוב על אופניים נורה למוות על ידי אלמונים שירו בו מפרדס סמוך, הוכרה כ"תאונת עבודה" (דב"ע מא/63-0 המוסד לביטוח לאומי נ' שושנה בניטה). בפסק דין זה אף נקבע כי המבחן אשר יש לעשות בו שימוש כדי לקבוע האם חל סעיף 80 לחוק הוא: "… הצורך לעשות את דרכו לעבודה – באותו מסלול באותה עת – זימן אותו באקראי לאתר שבו התרחשה פורענות, שאילמלא כך הוא לא היה נקלע לתוכה על כן מה שאירע אירע עקב נסיעתו לעבודה".
בתיק זה, בניגוד לפסק דין זה של בית הדין הארצי, מדובר בדרכו של התובע מהעבודה לביתו ואולם, הירי בתובע היה רק בשל העובדה שהיה במקום ובזמן האמורים, כשהוא שם מעבודתו לביתו. בית הדין עושה שימוש במבחן האלמלא ומכריע על פיו כי יש לקבל את התביעה ופציעתו של התובע מן הירי הוא בגדר "תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק.
כן פסק בית הדין לתובע הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח.
