ב"ל 7648/04 יוסף בן עמי נגד המוסד לביטוח לאומי
עניינו של פסק דין זה הוא השאלה האם יש להכיר במצבו הנפשי של התובע כ"תאונת עבודה" המזכה אותו בפיצויים על פי חוק הביטוח הלאומי.
התובע, יוסף בן עמי, בן 62 במועד פסק הדין, ניהל במשך שנים עסק עצמאי לאספקת סלטים. במהלך השנים , נקלע העסק לקשיים כספיים וצבר חובות כבדים לנושים, ובין השאר, לחברת "רב טעם" סלטים. החוב לחברה עמד על סכום של 170,000 ש"ח. במהלך שנת 2001 התחיל נציג חברת "רב טעם" להפעיל לחץ כבד על התובע שיסדיר את חובו ולא יפסיק לספק לו סחורה. התובע, ניסה לפנות לבנק הפועלים כדי לקבל הלוואה לכיסוי החוב ואולם בקשתו נדחתה. פקידת הבנק הבהירה לתובע כי אין לה אפשרות לאשר לו הלוואה שכן הוא חייב כסף גם לבנק ואף איימה להגביל את חשבון הבנק שלו וכן להפסיק לכבד צ'קים שהתובע נותן.
כתוצאה מכך, הבין התובע שהוא הסתבך, חש בושה רבה ואיבד תקווה להמשיך ולהפעיל את העסק. בן עמי חזר לביתו לאחר הפגישה בבנק כשהוא סובל מחולשה כללית, סחרחורות וכאבים באוזניים.
הוא פנה לטיפול רפואי והופנה לרופאה פסיכיאטרית. התובע היה מאושפז בבתי חולים לחולי נפש ועד היום הוא מטופל בתרופות נוגדי דיכאון, כדורי שינה והרגעה. הוא סובל מירידה בתיפקוד היום יומי ואינו מסוגל לעבוד. בעקבות מצבו, הוא נאלץ למכור את קו החלוקה ואת כל הציוד שנלווה אליו.
הוסכם על ידי הצדדים כי הפנייה של יצרן הסלטים "רב טעם" לתובע בדרישה להסדיר את החוב הינה בגדר אירוע חריג. השאלה שנשאל בית הדין להכריע בה היא האם קיים קשר סיבתי בין הפגימות הרפואיות הנפשיות של התובע לבין תנאי עבודתו.
מומחה רפואי אשר מונה על ידי בית הדין קבע כי התובע אכן סובל מדיכאון שהתפתח על רקע הסתגלות אצל בן אדם עם הפרעות אישיות מאובחנת כבר בעבר. השפעת האירועים בעבודתו של התובע בשנת 2001, קובע המומחה, באה על רקע דפוס של תגובות דכאוניות, חרדתיות ואישיותיות, בעיקר במצבי לחץ אותן חווה התובע בעברו מספר פעמים. המומחה הרפואי קובע כי סביר להניח שהאירועים בעבודה הם שהחישו באופן מיידי להתפרצות תגובת הדיכאון בשנת 2001.
סביר להניח כי ללא האירועים בעבודה, התפרצות הדיכאון לא היתה מתרחשת באותו מועד. אולי היתה מתרחשת במועד מאוחר יותר אך זאת לא ניתן לקבוע באופן ברור. ואולם, האירועים באו על רקע דפוס של תגובות דכאוניות חרדתיות אותן חווה כבר בעבר. עוד קובע המומחה כי השפעת האירועים בשנת 2001 פחותה בהרבה מהגורמים הבסיסיים באישיותו ודפוס תגובותיו הלא הסתגלתיויות של התובע למצבי לחץ אולם בהמשך הוא קובע, כי הוא מסכים עם חוות דעת שהוגשה מטעם התובע ולפיה, ללא הקשיים הכלכליים לא היתה באה לידי ביטוי ההחמרה הנוכחית.
כלומר, לדעת המומחה, האירועים בעבודה החישו והביאו באופן מיידי להתפרצות תגובת הדיכאון בשנת 2001. בית הדין קובע כי קביעת המומחה כי האירועים החריפים בעבודתו פחותים בהרבה מהגורמים הבסיסיים באישיותו, היא שאלה המתייחסת להיווצרות הנכות הנפשית המתמשכת והקבועה ולא לעצם התפרצות הדיכאון במועד שבו הוא התפרץ. את שאלת שיעור אחוזי נכות ומועד תחולתה יש להתיר לקביעת הוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי.
אשר על כן, בית הדין מקבל את התביעה וקובע כי יש להכיר במצבו הנפשי של התובע כב"תאונת עבודה" על דרך של החמרה.
כן פוסק בית הדין לתובע תשלום בגין הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח.
אולי יעניין אותך גם:
