סירוב לטיפולים מאריכי חיים

כשאנשים לא מרגישים טוב, או סובלים ממחלה, בדרך כלל נטייתם הראשונית (בעולם המודרני, כמובן) היא לפנות לקבלת עזרה רפואית. פעמים רבות אנחנו מחכים לרופא שיציל אותנו, שיאתר את הגורם לסיבלנו ויציע לנו את התרופה או הטיפול שיעזרו לנו לחזור לשגרת חיים בריאה.

אך לפעמים המצב אינו כל כך פשוט. לעיתים, הרופאים פשוט לא יכולים לעזור לנו יותר. שני המצבים הנפוצים בהם נמצאים בעמדה זו הם:

1. בשנות החיים האחרונות, כאשר קשישים נוטים לחלות במחלות (גם ניווניות) חשוכות מרפא ובלתי הפיכות, כאשר ידוע שמהלך המחלה הולך להתדרדר ולהביא למותו של החולה
2. כאשר אנשים (בכל גיל) סובלים ממחלות קשות כגון סרטן ואיידס, או פציעות שלא ניתן להחלים מהן (כגון פגיעה בעמוד השידרה הצווארי).

במצבים אלה, לעיתים סובלים החולים כאבים קשים ביותר. הסבל עשוי להיות גופני (כאבים בעקבות המחלה או בעקבות הטיפולים הניתנים לה) וגם נפשי- התמודדות עם המוות ההולך ומתקרב, עם חוסר היכולת לתפקד וכו'. במקרים כאלה עומדת לנו זכות הסירוב לטיפולים מאריכי חיים.

קדושת החיים מול עקרון האוטונומיה

ערך מקובל בחברה האנושית (וברפואה באופן ספציפי) הוא הערך של קדושת החיים. הרפואה, המחקר והטכנולוגיה עושים כל מאמץ על מנת לשמור על חייהם של מטופלים בכל מחיר. ואכן, תוחלת החיים עולה בשנים האחרונות באופן עיקבי, בעקבות שיפור הרפואה והכנסת שיטות נוספות חדשות לבקרים להארכת חייהם של חולים.

אך מול ערך זה, ניצב בשנים האחרונות יותר ויותר הערך של איכות החיים- אנשים לא מעוניינים לחיות בסבל ויסורים. עקרון האוטונומיה נעמד מנגד לקדושת החיים וביסודו טוען שלכל אדם יש זכות להחליט כיצד לטפל בגופו. מערך זה נגזר החוק המאפשר לכל אדם לסרב לקבל טיפול מאריך חיים- חולה שקיבל את כל המידע הדרוש מרופאו, יכול לאסור על הרופא לטפל בו.

תנאים לסירוב לקבל טיפול מאריך חיים

כדי להיות כשיר לקבל החלטה לגבי טיפול מאריך חיים, חייב החולה להיות צלול בדעתו ובנפשו. החולה צריך להיות במצב שמאפשר לו להבין את משמעות הסירוב. לשם כך, חייב להיות החולה מודע למחלה שלו, להשפעותיה, לאפשרויות העומדות בפניו לקבלת טיפולים ומשמעותם (כולל האפשרות להחלים, הסיכויים, איכות החיים הצפוייה לו בעתיד הקרוב והרחוק וכו'), ולמשמעות הסירוב לקבל טיפול זה או אחר.

תנאי זה נשמע בסיסי והגיוני, אך פעמים רבות הוא מסבך מאוד את התמונה. ראשית, לפעמים קשה לקבוע האם החולה אכן צלול ומודע למשמעות החלטותיו. כיום נוטים לדון במצבים אלה בשלבים מוקדמים של המחלה, כאשר ברור שהחולה עדיין מודע לחלוטין למצב ויכול לקבל "החלטה מדעת". לעיתים רופאים ואפילו בני משפחה מתנגדים להחלטתו של המטופל, ומנסים להוכיח (אפילו בבית משפט) שהחלטתו של החולה ניתנה כאשר מצבו הנפשי או הבריאותי היה כה מעורער, עד שאין בסיס וערך להחלטה זו.

החלטת אפוטרופוס לסירוב לטיפולים מאריכי חיים

כאשר אדם אינו כשיר לקבל החלטה לגבי הטיפול הרפואי בו הוא מעוניין (קטינים, חולי נפש וחולים סיעודיים), האפוטרופוס שלו נדרש לקבל החלטות אלה (הורי הקטין, או אפוטרופוס שמונה על ידי בית משפט). בדרך כלל החלטות לסרב לקבלת טיפול מאריך חיים שניתן על ידי אפוטרופוס נתקל ביותר התנגדות מצד הצוות הרפואי, ומגיע ליותר דיונים בבתי משפט.

אי קבלת טיפול לעומת הפסקת טיפול

חשוב לציין, כי בעוד שמטופלים זכאים להחליט לא לקבל כלל טיפול מאריך חיים, המצב בעייתי יותר כאשר החולה (או נציגו) מבקשים להפסיק טיפול שכבר ניתן. למשל, ניתוק ממכשיר הנשמה שיוביל למוות וודאי נחשב להמתת חסד, שאינה חוקית. לעומת זאת, יכול החולה להחליט לסרב להתחבר למכשיר מראש, ואזי יש לכבד את בקשתו.